מדברים על מוות זה תמיד נושא קשה, במיוחד בחברה שחולמת יותר ויותר על נוער נצחי (טיפולים אסתטיים) וכמובן על טכנולוגיות חדשות ברפואה. אנו נלחמים ומתעלמים מהמוות ושוכחים שזה תהליך טבעי של החיים ושכולם, ללא יוצא מן הכלל, יעברו.
בחברות עתיקות המוות היה דבר שבשגרה, ילדים מתו ממחלות שכעת מיושנות ומבוגרים צעירים מתו מדלקת תוספתן פשוטה. כמובן שהמשפחות היו גדולות יותר, השכנים היו קרובים יותר והלוויות שנעשו בבית.
המשפחה השתנתה ופחתה, אנו יכולים להשתמש במרכזים הגדולים כדוגמא, שם זוגות בוחרים לא להביא ילדים לעולם או להביא להם ילדים בלבד. אין לנו עוד זמן לשבת על המדרכה עם שכנינו לדבר, כביכול אין לנו אפילו זמן לפגוש את שכנינו. כך האהבה שלנו מופנית למעטים, וככל שיש לנו פחות, כך כאב האובדן גדול יותר.
חמשת שלבי האבל
לאבד מישהו זה כואב (הרבה), התחושה היא שלבנו יקרע, הוא ייפסק ולא נוכל להמשיך הלאה. ברגע זה אנחנו בהלם ולא ניתן לראות דרך לצאת מכל כך הרבה סבל ולכן חשוב לקבל את הכאב ולחוות אותו (בכי, עצוב, צעקה וכו ') ולא? להסתיר? או? לעמעם? את הרגשות, מכיוון שבשלב מסוים הם יעלו על פני השטח. ההלם הוא הראשון מבין 5 שלבי צער, האחרים הם:
- הכחשה: זהו מנגנון הגנה של האדם שמוביל אותו לא להאמין או לא רוצה להאמין במה שקרה. בדרך כלל האדם משתמש בביטויים כמו "אני לא מאמין שזה קרה לי", "לא יכול להיות אפשרי". הרושם הוא שהאדם נכנס בכל רגע דרך הדלת.
- אשמה: זו תחושה מאוד נפוצה. אנשים מתחילים לחשוב על כל מה שהם היו יכולים לומר או לעשות כדי למנוע את המוות הזה.
- דיכאון: שלב בו מתרחשים שינויים פתאומיים ברגשות (לחשים בכי, רגעים דיכאוניים, כעס, בידוד). למרות הדאגה, זהו שלב חיוני עבור האדם לבצע ניתוח גלוי של מה שקרה.
- קבלה: זה המקום בו האדם מתוודע למה שקרה ומתכונן לחזור לפעילותו.
למרות הכל שכול לעבור את חמשת השלבים האלה, לכל אחד יש תגובה וזמן משלו. חשוב לומר כי מוות זה לא רק מביא לאובדן של אדם אהוב, אלא לכל ההקשר בו הם חיו, כגון מטלות בתים, תשלומים, סיורים וכו '.
מקובל למצוא נשים אלמנות שמעולם לא היו בסופרמרקט או שאינן יודעות את סיסמת כרטיס הבנק, מכיוון שזו הייתה המשימה של הבעל המנוח. זו הסיבה שהמוות מביא תמיד התחלה חדשה בה עלינו ללמוד ללא עזרתו של הנפטר.
במקרים רבים הכאב של האובדן מחמיר בגלל קיומו של קונפליקט כלשהו, בו לא היה דו קיום טוב. זה מצב די מסובך, כי בדרך כלל פשוט? אני מצטער? יפתור את המצב.
התגברות על אובדן
כמובן שכאב האובדן תמיד יהיה קיים, אבל האם עלי להסכים עם השיר? הורים וילדים? מאת רנטו רוסו, שם הוא אומר ש"אנחנו צריכים לאהוב אנשים כאילו אין מחר ", מכיוון שאכפתיות וכבוד לאורך החיים יעזרו לחוות את המוות בצורה שלווה יותר, בלי המשקל והאשמה של מה שלא היה. נעשה או מה שדיברו רע.
בנוסף, עלינו לקבל ו לדבר על מוות וזה כולל קבלת עצמאות ואי השארת חיים בידי האדם האחר (בנקים, קניות וכו '), כאשר ככל שהתלות גדולה יותר, כך הקושי לחדש את החיים; לדבר על מוות מוחי ותרומת איברים (איברים רבים אינם נתרמים וחיים רבים אחרים הולכים לאיבוד מכיוון שפשוט לא מדברים עליהם); ליידע אנשים אחרים על ביטוח חיים, חפצים וכו '; אל תשאיר שום תוכניות וחלומות להמשך וכו '. ככל שנדבר ונפתור סוגיות בזמן שאנו חיים, כך המוות הטבעי יהיה ככל שיהיה.
כך שאנו יכולים לומר שאין תרופת פלא שתעזור לנו להתגבר על הפסדהפיתרון היחיד הוא להתמודד עם זה ולבנות בהדרגה סיפור חדש ללא אשמה או חרטה.
הזמן ידאג להביא חנות חדשה בשכונה, חבר חדש, אאוטפיט חדש, תספורת אחרת, עבודה חדשה, חוויות חדשות וכך החיים עוברים את מסלולם הטבעי, לא שוכחים כמובן את הזיכרונות הטובים ש אדם עזב.
"הכאב נסבל כשאנחנו יכולים להאמין שהוא ייגמר, לא כשאנחנו מעמידים פנים שהוא לא קיים." (אללה בוזארת-קמפבל)
בושה עצמית, איך לא להתבייש בעצמך, גיהנום הוא צער הבושה, איך לקבל את מי שאתה בלי תנאים, איך לא להתביי (מרץ 2024)
- משפחה
- 1,230
